לכן ארגונים המבקשים לחזק חוסן אישי וחוסן ארגוני אינם יכולים להסתפק רק בהפחתת עומסים.
נדרש גם פיתוח של מיומנויות ויסות רגשי, ניהול לחץ וניהול עומס תפקודי.
איך נראה ויסות רגשי בעבודה?
מנהל שמקבל ביקורת חריפה בישיבת הנהלה ואינו מגיב מתוך מגננה.
עובדת שירות שמצליחה לשמור על מקצועיות גם כאשר הלקוח מתנהג בתוקפנות.
אחות במרפאה שממשיכה לתפקד גם לאחר אינטראקציה מורכבת עם מטופל.
צוות שמנהל מחלוקת מקצועית מבלי שהדיון יהפוך למאבק אישי.
בכל המקרים הללו הרגש קיים.
ההבדל הוא שהתגובה אינה מנוהלת על ידי הרגש בלבד.
האם לחץ פוגע ביכולת הוויסות הרגשי?
לא כל לחץ פוגע ביכולת הוויסות.
לחץ גבוה וקצר טווח עשוי אפילו לשפר ערנות, מיקוד וביצועים.
האתגר מתחיל כאשר מדובר בלחץ גבוה, מתמשך או כרוני שאינו מנוהל לאורך זמן.
במצבים כאלה מערכת ההישרדות שלנו נשארת פעילה לאורך זמן, רמת העוררות עולה והמשאבים הנדרשים לחשיבה, להקשבה ולקבלת החלטות נשחקים.
התוצאה עשויה להיות:
פתיל קצר
תגובתיות גבוהה
קושי בהקשבה
קושי לראות תמונה רחבה
קבלת החלטות אימפולסיבית
ירידה באמפתיה
עלייה בקונפליקטים
ירידה באיכות השירות
במילים אחרות:
ככל שהלחץ הכרוני נמשך ללא מנגנוני התאוששות, כך קטנה היכולת לבחור תגובה מושכלת וגדל הסיכוי לפעול מתוך תגובה אוטומטית.
לחץ אינו הסיבה העיקרית לפגיעה בתפקוד. הפגיעה מתחילה כאשר הלחץ מוציא אותנו "מחלון התפקוד" ופוגע ביכולת שלנו לחשוב, לתקשר ולקבל החלטות בצורה אפקטיבית. (תום ברנע)
מהו חלון התפקוד?
חלון התפקוד הוא הטווח שבו אדם מסוגל להמשיך לחשוב, לתקשר, לקבל החלטות ולתפקד בצורה אפקטיבית גם תחת עומס, לחץ או קונפליקט.
המושג מבוסס על מודל Window of Tolerance של Dan Siegel ומותאם לעולם התפקוד הארגוני, ניהול העומס והמוגנות התפקודית.
כאשר אנו נמצאים בתוך חלון התפקוד:
החשיבה ברורה יותר
התקשורת אפקטיבית יותר
קל יותר להציב גבולות
קבלת ההחלטות טובה יותר
היכולת לפתור בעיות גבוהה יותר
כאשר אנו יוצאים מחלון התפקוד עלולים להופיע שני מצבים מרכזיים.
