חוסר אונים נרכש בעבודה: למה אנשים מרגישים שכבר אין להם השפעה?

בתקופה האחרונה אני שומע יותר ויותר את המשפט הבא:

"אני רק מחכה שהכול יירגע קצת…"

אבל ככל שעובר הזמן, אני מבין שרבים מאלה שמשמיעים אותו, לא באמת מחכים שהמצב ייגמר.

הם מחכים להרגיש שוב שיש להם שליטה.

שליטה על החיים.
על העבודה.
על העתיד.
ועל התחושה שהקרקע שלהם שוב יציבה.

אבל,

דווקא כאן מתחילה הבעיה.

כשהמצב קצת נרגע – אנשים חוזרים שוב לאוטומט..

בתחילת התקופה הקשה אנשים עצרו רגע.

פתאום עלו שאלות שאי אפשר היה יותר להדחיק:

• למה אני כל הזמן בלחץ?
• איך אני חי?
• למה אני עובד בצורה הזאת?
• ומה המחיר שאני משלם על זה?

אבל עכשיו, כשהמציאות קצת נרגעת, קורה גם משהו אחר.

לאט לאט אנשים חוזרים שוב –

• לעומס
• לאוטומט
• לשחיקה
• ולהרגלים הישנים

כאילו כלום לא קרה.

וזו בדיוק הנקודה שבה רוב האנשים מפספסים את השיעור.

כי השאלה המרכזית היא לא רק מה עברנו.

אלא – מה נעשה עם זה.

כשאנשים מפסיקים להרגיש שיש להם השפעה – הם מתחילים לצמצם פעולה

הפסיכולוג Martin Seligman כינה את התופעה הזו:

"חוסר אונים נרכש".

מדובר במצב פסיכולוגי (דפוס נלמד) שבו אדם חי לאורך זמן בתוך עומס, לחץ, אי ודאות ובתחושה של חוסר שליטה. עד שהוא מתחיל לחשוב שאין באמת משמעות אמיתית לפעולות שלו.

וכאשר זה קורה, משהו מתחיל להשתנות בהתנהגות.

אנשים:

• מפסיקים ליזום.
• מחכים להנחיות.
• דוחים החלטות.
• מצמצמים פעולה.
• ומאבדים את תחושת המסוגלות.

וזה בדיוק מה שאני והצוות שלי רואים היום אצל לא מעט עובדים ומנהלים.

לא חוסר מקצועיות.

לא עצלנות.

אלא אנשים שחיים כבר תקופה ארוכה בתוך מציאות מתמשכת של עומס ואי ודאות – ומחכים שמישהו אחר יחזיר להם את תחושת הביטחון.

"לא משנה מה נעשה – זה כבר לא באמת משפיע"

באחת הסדנאות שהעברתי לצוות רפואי בבית חולים, מספר רופאים תיארו תחושה קשה של חוסר אונים מול גילויי אלימות מצד מטופלים ובני משפחה.

ואז אחד הרופאים אמר משפט שחשף את עומק תחושת חוסר ההשפעה שהם חווים:

"לא משנה מה נעשה – זה כבר לא באמת משפיע."

זה היה רגע משמעותי.

כי מאחורי המשפט הזה לא הסתתרה רק שחיקה.

הסתתרה שם תחושה עמוקה הרבה יותר-

התחושה שהם כבר לא באמת מצליחים להשפיע על המציאות סביבם.

הם הרגישו שהם כל הזמן רק מגיבים לאירועים – וכמעט לא מצליחים ליזום ולהוביל.

וכאן בדיוק נכנס המנגנון של חוסר אונים נרכש.

איך חוסר אונים נרכש מתפתח?

המחקר הקלאסי של סליגמן התחיל דווקא בניסוי בבעלי חיים.

בעלי חיים שנחשפו שוב ושוב למצבים בלתי נעימים שלא הייתה להם יכולת להשפיע עליהם – הפסיקו בהמשך לנסות להימנע מהם, גם כאשר כבר הייתה להם אפשרות לפעול.

המוח שלהם למד:

"אין טעם לנסות."

וזה בדיוק מה שעלול לקרות גם לאנשים.

ככל שאדם חווה שוב ושוב מצבים שבהם הוא מרגיש שאין לו שליטה – הוא מתחיל לצמצם פעולה.

לא כי הוא חלש.

אלא כי המוח שלו מתרגל לחוסר השפעה.

אבל כאן חשוב להבין משהו קריטי:

חוסר אונים אינו גזרת גורל.

חוסר אונים נרכש הוא דפוס שנלמד.

ולכן אפשר גם להחליש ולהכחיד אותו.

אפשר ללמד את המוח מחדש שיש לנו השפעה.

לא דרך סיסמאות מוטיבציה.

אלא דרך שינוי דפוסי חשיבה, פעולה וסביבה.

הצעד הראשון: לזהות את דפוסי החשיבה המעכבים

חוסר אונים מתחיל פעמים רבות ממחשבות שחוזרות שוב ושוב:

• "זה לא ישתנה"
• "אין לי מה לעשות"
• "זה לא באמת יעזור"
• "אני לא יכול"
• "זה גדול עליי"

עם הזמן, המחשבות האלו הופכות לאוטומט.

והאוטומט הזה מתחיל לנהל את ההתנהגות.

כאן בדיוק מתחיל המעבר מפחד רגעי – לחוסר אונים מתמשך.

במאמר על סגנונות חשיבה מעכבים כתבתי כיצד דפוסי חשיבה אוטומטיים משפיעים על החוסן, על קבלת החלטות ועל היכולת לפעול גם במצבי עומס ולחץ.

(למעבר למאמר בנושא 8 סגנונות חשיבה שמגבירים לחץ וחרדה – לחצו כאן.)

אבל, מודעות בלבד אינה מספיקה.

ברגע שאנשים מבינים שהמחשבות האלה אינן מקדמות אותם – הם צריכים להתחיל לחוות מחדש השפעה דרך פעולה.

הצעד השני: הדרך לצאת מחוסר אונים עוברת דרך פעולה

אחת הטעויות הנפוצות היא לחכות קודם להרגיש טוב יותר- ורק אז לפעול.

אבל בפועל, במקרים רבים הפעולה היא זו שמחזירה לאדם תחושת שליטה.

גם פעולה קטנה.

זו בדיוק הסיבה שבסדנאות שאנחנו מעבירים לצוותים ולמנהלים אנחנו לא מסתפקים רק בשיח על מודעות או רגשות.

אנחנו מתרגלים בפועל:

• הצבת גבולות.
• אסרטיביות.
• שיחות מורכבות.
• תרגול מקרים ותגובות במצבי לחץ.
• תסריטי שיחה למצבי קונפליקט.

כי המוח לא לומד שינוי רק דרך הבנה.

הוא לומד דרך חוויה.

כאשר אדם מצליח להציב גבול, לנהל שיחה מורכבת או להגיב אחרת ממה שהיה רגיל – הוא מתחיל לחוות מחדש תחושת השפעה.

וזה בדיוק ההפך מחוסר אונים נרכש.

וכאן נכנס עוד עיקרון חשוב.

כדי שאדם יחזור להרגיש שיש לו השפעה, הוא צריך להפסיק להשקיע את כל האנרגיה שלו במה שאינו בשליטתו.

מעגל הדאגה מול מעגל ההשפעה

בספרו "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד", סטיבן קובי מתאר שני מעגלים:

מעגל הדאגה

כל מה שמטריד אותנו אבל אינו בשליטתנו.

מעגל ההשפעה

כל מה שאנחנו כן יכולים להשפיע עליו.

בתקופות של עומס ואי ודאות, אנשים נמשכים באופן טבעי למעגל הדאגה:

• החדשות
• המצב המדיני.
• הפוליטיקה
• ההנהלה
• ההתנהגות של אחרים.
• ומה "יקרה הלאה".

אבל ככל שהמיקוד נשאר שם – תחושת חוסר האונים רק גדלה.

לעומת זאת, אנשים בעלי חוסן גבוה (שלא בהכרח חיים במציאות פשוטה יותר.)

פשוט מצליחים לחזור שוב ושוב למעגל ההשפעה.

לפעולות הקטנות שכן נמצאות בידיים שלהם.

וכאן בדיוק נכנסת האסרטיביות.

אסרטיביות היא לא כוחנות

היא היכולת לחזור להשפיע

במהלך המלחמה שמעתי באחד מערוצי הטלוויזיה פרשן שאומר:

"צריך להיכנס חזק ובאסרטיביות."

והמשפט הזה ממחיש בצורה מדויקת את הבלבול שקיים סביב המושג.

כי הרבה אנשים מפרשים אסרטיביות –

ככוחנות.

כתוקפנות.

כהפעלת כוח.

אבל בפועל, אסרטיביות אמיתית היא כמעט ההפך.

אסרטיביות אינה ניסיון לשלוט באחרים.

היא היכולת:

• להציב גבול.
• לבטא צורך.
• להגיב בצורה מווסתת.
• להתחשב גם בצרכים של האחר.
• ולפעול מתוך בחירה ולא מתוך תגובתיות.

זו בדיוק הסיבה שבסדנאות החוסן שלנו אנחנו מתרגלים ניהול שיחות מורכבות והצבת גבולות אסרטיבית.

במילים אחרות, עובדים לא רק על "מה להגיד".

אלא, עובדים על:

• שינוי תגובות אוטומטיות.
• תרגול משפטי מפתח ותסריטי שיחה אפקטיביים.
• ניתוח סיטואציות אמיתיות מעולם העבודה.

למשל:

במקום לנהל עימות מול קהל במסדרון –
לייצר מעבר לשיחה באזור שקט יותר.

במקום להגיב מתוך לחץ –
לתרגל מראש תגובה אסרטיבית ומווסתת.

הצעד השלישי: חוסן לא נבנה לבד – הוא נבנה בתוך צוות.

וכאן מגיע מרכיב נוסף שאנשים נוטים לפספס.

חוסן אינו רק עניין אישי.

גם חוסר אונים וגם חוסן מושפעים מאוד מהסביבה שבה אנשים פועלים.

בצוותים שחיים לאורך זמן בתוך עומס, שחיקה וחוסר ודאות – תחושת חוסר האונים עלולה להפוך ל"שפה ארגונית":

• "אין מה לעשות"
• "ככה זה פה"
• "שום דבר לא ישתנה"

אבל בדיוק באותה מידה, גם חוסן יכול להפוך למדבק.

צוותים מגובשים, מסונכרנים ובעלי שפה משותפת מצליחים להתמודד טוב יותר עם לחץ, עומס וקונפליקטים.

זו אחת הסיבות שבתוכניות לפיתוח מנהלים אנחנו עובדים לא רק על חוסן אישי – אלא גם על:

• חוסן צוותי.
• סנכרון בין אנשי צוות.
• תקשורת אפקטיבית תחת לחץ.
• ואחריות הדדית בתוך הצוות.

כי אחד ההבדלים המרכזיים בין צוותים בעלי חוסן גבוה לבין צוותים שחוקים יותר – אינו רק רמת העומס עמו הם מתמודדים.

אלא, הדרך שבה אנשים בתוך הצוות משפיעים אחד על השני.

הסכנה האמיתית – החזרה האוטומטית לתחושת חוסר ההשפעה

רוב האנשים חוזרים בדיוק לאותם דפוסים:

• אותה המתנה.
• אותה פסיביות.
• אותה שחיקה.
• אותו עומס.
• ואותה התחושה ש"אין מה לעשות.."

אבל,

חלק קטן מהאנשים יעצרו רגע וישאלו:

• איפה בחיים שלי הפסקתי לפעול?
• איפה התרגלתי רק להגיב?
• ומה עדיין נמצא בתוך מעגל ההשפעה שלי – גם עכשיו?

כי השאלה המרכזית היא לא רק מה עברנו.

השאלה היא – מה אנחנו בוחרים לעשות עם זה עכשיו.

רוצים לחזק חוסן אישי וצוותי בתקופה של עומס ואי ודאות?

בסדנאות החוסן, אנחנו עובדים על:

• חיזוק תחושת השפעה.
• הצבת גבולות.
• תקשורת במצבי לחץ.
• חוסן צוותי.
• וסנכרון בין מנהלים וצוותים בתקופות עומס ומשבר.

לפרטים נוספים על סדנאות החוסן המומלצות שלנו – לחצו כאן.